קרא עוד על צמחי מרפא
מתוך ויקיפדיה
צמחי מרפא (הרבליזם) הוא מונח המתייחס לעיסוק של הרפואה המסורתית, העממית וזרמים מסוימים ברפואה המודרנית בצמחים ובתמציות צמחים לצורכי ריפוי. הרבליזם ידוע אף בשם "רפואה בוטנית". צמחי מרפא כוללים תכשירים, תמציות תקניות, אבקות יבשות וחלקי צמחים או אף בעלי חיים, פטריות ואצות, המשמשים למטרות ריפוי ומניעה של מחלות ובעיות שונות בגוף האדם. צמחים המשמשים לריפוי משתייכים למשפחות בוטניות שונות והם יכולים להיות עצים, שיחים, פרחים, פירות וירקות. בישראל, מקובל לחלק את צמחי המרפא לצמחים מערביים וצמחים סיניים, אך ישנם גם צמחים שמגיעים משימוש מסורתי באזורי תפוצות ישראל (תימן, מרוקו, עיראק וכו'), צמחים שמגיעים מהמסורת ההודית (איורוודה), וצמחים ייחודיים לארץ ישראל וסביבתה שנפוצים בשימוש בעיקר בקרב הבדווים וערביי הארץ, למטרות ריפוי. המרפאים והמטפלים בצמחי מרפא נקראים הרבליסטים, ובמדינות רבות הם נדרשים לעבור רישום מסודר בדומה לרופאים או רוקחים על מנת לקבל רישיון לעסוק בטיפול באנשים או ברקיחה של צמחי מרפא. צמחים רבים יוצרים סינתזה לחומרים העשויים להועיל לבריאות האדם ובעלי חיים אחרים.
חלק מצמחי המרפא רעילים לאדם או רעילים בצורות הכנה מסוימות או מעל מינון מסוים. [1]
תוכן עניינים
[הסתרה]
* 1 אנתרופולוגיה של הרבליזם
* 2 רפואות צמחים מסורתיות
o 2.1 הרפואה במצרים הקדומה
o 2.2 הרפואה הבבלית
o 2.3 תקופת המקרא
o 2.4 הרפואה ההודית
o 2.5 רפואת צמחים בסין
o 2.6 הרפואה ביוון העתיקה
o 2.7 צמחי מרפא בכתבים עבריים ויהודיים
* 3 המחקר המודרני בצמחי מרפא
o 3.1 קבוצות חומרים
o 3.2 פעילות סינרגטית
o 3.3 מנגנוני פעולה של צמחים בגוף החי
* 4 אופני שימוש בצמחי מרפא
* 5 מונוגרף
* 6 צמחי מרפא של ארץ ישראל
* 7 צמחי מרפא והרפואה הקונבנציונלית
o 7.1 הצהרת בייג'ינג
* 8 צמחי מרפא פופולאריים
* 9 צמחי מרפא נפוצים
* 10 הערות שוליים
* 11 ראו גם
* 12 קישורים חיצוניים
[עריכה] אנתרופולוגיה של הרבליזם
עמים מרחבי תבל עשו שימוש במאות ואלפים של צמחים מקומיים לצורך טיפול במחלות, זאת מאז ימי הפרה-היסטוריה[2]. מממצאים שנאספו במערת שנידר בצפון מזרח עיראק ניתן להסיק כי ניאנדרתלים אשר חיו במקום לפני כ-60,000 שנה השתמשו בצמחי מרפא. לצד גופה שנקברה במקום נמצאו שמונה סוגי צמחים המצויים עדיין בשימוש נרחב ברפואה העממית ברחבי תבל[3].
האתר הארכאולוגי הראשון שבו קיימת תמימות דעים באשר לראיות לשימוש בצמחי מרפא הוא בציורים על קירות מערת לאסקאוס בצרפת, אשר על פי תיארוך פחמן גילן נקבע ל-13,000-25,000 לפנה"ס. צמחי מרפא נמצאו בין כליו של אוטצי איש הקרח אשר גופתו הקפואה התגלתה באלפים השווייצריים, כ-5,300 שנה לאחר מותו. כנראה שצמחי המרפא שמשו אותו לטיפול בטפילים שמצאו במעיו [4].
אנתרופולוגים משערים כי חיות פתחו באופן אבולוציוני את הנטייה לאכול חלקים מרים של צמחים בתגובה למחלה[5]. התנהגות זו עוצבה כיוון שמרירות היא סימן למטבוליזם משני. מאזן הסיכון מול תועלת במקרים כאלה נטה לחיות, אשר נאלצו להתנסות בחיפוש אחר מרפא בעת מחלה. במהלך הזמן, בשילוב של הבנה, אינסטינקט, והתקדמות בדרך של ניסוי וטעיה, התפתח בסיס ידע שנשמר בתרבותם של שבטי האדם הקדומים. ככל שהתרחב בסיס ידע זה לאורך הדורות, התפתח אף תפקידו המיוחד של ההרבליסט (המתמחה ברפואת צמחי מרפא). תהליך זה התרחש כנראה בדרכים מגוונות בתרבויות שונות.
מרפאים ילידים טוענים לעתים קרובות כי למדו את רפואת הצמחים על ידי התבוננות בהתנהגות בעלי חיים חולים, האוכלים בעת מחלתם צמחים שאינם מהווים חלק מתפריטם הרגיל[6] חוקרי שטח בתחום הביולוגיה מצאו ראיות לאושש גישה זו, על יסוד תצפיות שנעשו בשימפנזים, תרנגולות, כבשים ופרפרים. חלק קבוע מתפריטה של הגורילה המערבית הוא פירות הצמח Aframomum melegueta, שהוא קרוב לצמח הג'ינג'ר, ומועיל נגד זיהומים חיידקיים וכן כנגד הידבקות במחלה השיגלה[7].
חוקרים באוניברסיטת אוהיו ווסליאן מצאו כי ציפורים מסוימות בוחרות חומרי קינון בעלי תכונות אנטי-בקטריאליות המגינים על גוזליהם מזיהומים[8].
[עריכה] רפואות צמחים מסורתיות
רפואת צמחי המרפא המסורתית הייתה מוגבלת למקום, כך שמרפאים והרבליסטים באזור מסוים הכירו את הצמחים שסביבם והפיקו מהם תרופות או השתמשו בהם למטרות ריפוי ומניעה, בדרכים מגוונות. רפואת צמחים (פיטותרפיה) התפתחה במקביל במקומות שונים בעולם, ונשתמרה במרוצת הדורות בכתב ובע"פ. חלק מהמסורות נכחדו כפרקטיקת ריפוי אך השתמרו על קלפים, ניירות, לוחות אבן או חימר ובספרים וחלקן קיימות מזה אלפי שנים ועד היום, כחלק מפרקטיקות הריפוי המקובלות בקרב עמים, קבוצות אתניות, שבטים ואף מדינות. ספרות צמחי המרפא המודרנית מכירה בחשיבותו של הפן המסורתי[9], לא רק בגלל הפולקלור אלא מסיבות רציונליות ותועלתיות. ראשית, שימושים מסורתיים לרוב מרמזים אילו צמחים רצוי לבדוק ולחקור, ואילו צמחים אינם בעלי סיכוי גבוה להימצא כבעלי תכונות ריפוי לאדם. שנית, אופן השימוש המסורתי בצמחים, שהרבה פעמים הוא תוצאה של ניסוי וטעייה של מאות ואלפי שנים, מתגלה במקרים רבים כאופן השימוש הטוב ביותר בצמח או שילוב של צמחים (פורמולה). כך למשל, כאשר מחקרים מודרניים ניסו לפענח את ההיגיון של שילובי צמחים מסורתיים, התגלה שבצמחים המרכיבים את הפורמולה קיימת פעילות תומכת או מאזנת, כלומר – צמח אחד מיתן את השפעת יתר הצמחים (השפעה מאזנת), וחומרים צמחיים שהתגלו באחד מהצמחים שבפורמולה התבררו כמחזקים את השפעתם של חומרים שזוהו בצמח אחר שהרכיב אף הוא את הפורמולה, על גוף החי (השפעה תומכת). דוגמה נוספת ניתן לראות בכך שהכנה מסורתית של מרבית הצמחים ברפואת האיור וודה העתיקה היא על ידי בישולם בחלב, וכיום קיימות מספר השערות מחקריות לגבי חשיבותו של החלב במיצוי החומרים שבצמחים אלו.
[עריכה] הרפואה במצרים הקדומה
בפפירוס של אברס, מסמך מהמאה ה-16 לפני הספירה, תועדו 877 מרשמים ורפואות כגון מור, לבונה, שומר, שמן קיק ושמנים ארומטיים מצמחים כגון מנטה ולבנדר[10].
[עריכה] הרפואה הבבלית
באתרים שומריים ובבליים אחדים נמצאו לוחות חמר ועליהם מרשמים רפואיים. בקובץ חוקי חמורבי (1728 לפנה"ס) קיימת עדות לשימוש בצמחי מרפא כגון שוש קירח, כסיה, שיכרון ומיני נענע[11].
[עריכה] תקופת המקרא
עדויות מקראיות לשימוש בצמחים כצמחי מרפא ניתן למצוא רק באופן עקיף. צמחים המוזכרים כצמחי בושם (מור ולבונה, חלבנה, לוט, נכאת) כצמחי רעל (דודא, רוש, לענה ופקועה) וכצמחי תבלין (שום, בצל, כמון, גד השדה, אזוב וקצח) היו ידועים במזרח העתיק כצמחי מרפא, אך סגולותיהם הרפואיות והשימוש בהם למטרות ריפוי, אינם מוזכרים במקרא[12].
[עריכה] הרפואה ההודית
האיורוודה
[עריכה] רפואת צמחים בסין
כתבים סיניים עתיקים מעידים על שימוש בתה מצמח מטפס בשם מה-הואנג (שרביטן) כבר לפני כ-5000 שנה[13] אך תחילתו של השימוש בצמחי המרפא מיוחסת לקיסר שן-נונג [14] שחי לפני כ-3500 שנה ונחשב גם לאבי החקלאות בסין. הרפואה הסינית המסורתית מסווגת את צמחי המרפא הסיניים (שכוללים חלקי צמחים, רכיבים מן החי ומינרלים) לפי התכונות הבאות: אנרגיה, טעם, פעולה, תכונות, השתייכות מרידיאנית, התוויה עיקרית[15]. הרבליסטים מערביים רבים עושים כיום שימוש בצמחים סיניים, בפורמולות צמחים מסורתיות ואף בשיטות האבחון הסיניות. אחד הצמחים הסיניים המוכרים ביותר במערב הוא הג'ינסנג[16] שנחקר רבות גם בכלים מערביים וידוע בעיקר הודות לפעילותו כאדפטוגן ואפרודיזיאק[17]. שיטות אינטגרטיביות בטיפול ובמחקר משלבות כיום בין שמות צמחים ומונחים סיניים מסורתיים לשמות ומונחים מערביים, ובין צמחים סיניים לשיטות מחקר מערביות מודרניות, ולהיפך.
[עריכה] הרפואה ביוון העתיקה
[עריכה] צמחי מרפא בכתבים עבריים ויהודיים
צמחי מרפא מוזכרים בכתבים עבריים ובכתבים ומסמכים של יהודים שחיו בתפוצות ישראל. מלבד המקרא, ישנם מסמכים שמעידים כי הקהילה היהודית בקהיר בימי הביניים השתמשה בכ-450 מינים של צמחים לצורכי רפואה, וכתביהם של הרמב"ם ושל אסף הרופא מעידים אף הם על שימוש וידע רב ברפואת צמחים.
[עריכה] המחקר המודרני בצמחי מרפא
בין המחקרים הראשונים שנעשו בצמחי מרפא בתקופה המודרנית, ניתן למנות מחקרים שהגיעו מתחום האתנובוטניקה והפרמקולוגיה. המחקר האתנו-בוטני והאתנו-רפואי משמש מאז כניסתו לאקדמיה בראשית המאה ה-20 ועד היום ללימוד, הבנה ותיעוד של צמחי מרפא והשימוש בהם. בסוגי המחקר הללו, החוקר מגיע לאזור בו גדל הצמח באופן טבעי, ולומד כל מה שניתן ללמוד מהתושבים וממרפאים מקומיים שעושים שימוש בצמח למטרות ריפוי שונות. החוקר מגדיר באופן בוטני את הצמח ומתעד את אופן הכנתו בידי המקומיים, את דרכי השימוש ואת המחלות או המצבים שבהם משתמשים בו כריפוי.
סוג מחקר נוסף הוא מחקר קליני. במחקר זה, הצמח או חלקי הצמח שפעילותם משוערת או דורשת בדיקה, ניתנים למספר נסיינים. בדומה למחקרים הנעשים בתרופות, משתמשים החוקרים הקליניים של צמחי מרפא בשיטת הסמיות הכפולה וחלק מהנסיינים מקבלים פלסבו. בסיום המחקר נרשמות תוצאותיו ומוסקות המסקנות. חוקרים שמעוניינים לפענח מנגנוני פעולה וחומרים פעילים בצמחים, עורכים מחקרי מעבדה. מחקרים אלו נערכים in vivo ו-in vitro כלומר, בבעלי חיים ובמעבדה (בהתאמה). מחקרים הנעשים בחיות, (חולדות, עכברים, ולעתים גם תרנגולות, פרות ומיני יונקים אחרים) בוחנים את השפעות הצמח, את תופעות הלוואי האפשריות שלו ואת טווח המינונים המומלץ. לרוב מחקרים אלו מבוצעים בצמחים שכבר קיים תיעוד היסטורי ו/או עכשווי של שימוש בהם על ידי בני אדם, או על ידי חיות שאוכלות מהם באופן טבעי בסביבת המחיה שלהן. מחקרי מעבדה מיועדים לבחינה של מיצוי הצמח, של חומר או קבוצת חומרים על תאים, אורגניזמים ותהליכים כימיים ומטרתם לקבוע מנגנוני פעולה משוערים, בתנאים סטריליים ומבוקרים, על ידי תצפית מיקרוסקופית ובחינת השינויים שמתרחשים כתוצאה מנוכחותם של חומרים המצויים בצמח.
מחקרים הכוללים את המונח פיטותרפיה (רפואת צמחים) החלו להופיע בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20, (תמונה מהוויקיפדיה באנגלית) ומאז ועד היום המחקר בצמחי מרפא נמצא בעליה מתמדת ותלולה.
[עריכה] קבוצות חומרים
מטבוליטים משניים שנמצאו בצמחים בעלי יכולות ריפוי כוללים בין היתר קומרינים, חומצות שונות, פלבנואידים, ספונינים, אלקלואידים, טאנינים, רזינים, שמנים נדיפים ועוד. קבוצות חומרים אלו אחראיות למגוון פעילויות המיוחסות לצמחים, גם אם מנגנון הפעילות שונה מצמח לצמח.
[עריכה] פעילות סינרגטית
דוגמה למורכבות מנגנון הפעילות של הצמחים ניתן לראות במקרים רבים בהם צמחים הוכחו כיעילים במחקרים קליניים, אך לא הראו כל פעילות, או פעילות מזערית בלבד, בניסויי מעבדה, כאשר פורק המבנה הכימי שלהם על מנת לבודד רכיב אחד. השערה מקובלת שמסבירה תופעה זו היא שבצמחים רבים קיימת פעילות סינרגטית של מספר מרכיבים שמעצימים את השפעת הצמח על גוף האדם, וכאשר מבודדים רכיב אחד בלבד השפעת הצמח יורדת או שאין השפעה כלל. בכך נבדלת, בין השאר, רפואת צמחי המרפא (פיטותרפיה) מהרוקחות הקונבנציונלית, מאחר שבענף הרוקחות נעשה שימוש בחומר פעיל יחיד המאפשר רישום פטנט לאחר הפקתו במעבדה.
[עריכה] מנגנוני פעולה של צמחים בגוף החי
ברפואת הצמחים המודרנית המערבית, מקובל להשתמש במינוחים מתחום הרפואה המערבית לתיאור התוויות הצמח, ולציין האם מדובר בפעילות שמיוחסת לצמח בעקבות שימושים מסורתיים או בעקבות מחקרים. פעילות היפוגליקמית – צמחים שמשמים להורדת רמות סוכר בדם ונחקרים בהקשר של סכרת. ידועים כ-1500 סוגי צמחים להם מיוחסת פעילות זו. מנגנוני הפעולה הם על ידי עיכוב אנזימי עיכול, עיכוב העברה של גלוקוז, האטת התרוקנות הקיבה ועוד. במחקרים שונים, צמחים וחומרים שבודדו מצמחים הראו יכולת להוריד רמות סוכר בדם. בין הצמחים שמשמשים להורדת רמות סוכר גבוהות בדם: חילבה, קינמון, מילון מר, גלגה (Galega officinalis). איזון הורמונלי –ישנם צמחים שבאופן מסורתי שימשו לטיפול בבעיות הורמונאליות, כגון בטטת בר (דיוסקוריאה). בצמח זה השתמשו הן האינדיאנים והן הסינים לבעיות נשים שונות הקשורות במחזור החודשי, בהריון ובלידה. כאשר נחקר הצמח, התגלה שהחומר לו מיוחסת ההשפעה ההורמונאלית, דיוסג'נין, אינו משפיע על פרוגסטרון בגוף, אך מחקרים מאוחרים יותר הוכיחו כי חומר זה נצמד לרצפטורים של אסטרוגן. צמחים שנחשבים כמאזנים הורמונליים: שיח אברהם, קוהוש שחור, אנג'ליקה סינית, מרווה. צמחים אצלם קשירת האסטרוגן הייתה הגבוהה ביותר: סויה, שוש קירח, תלתן אדום, בת קורנית, כורכום, ורבנה.
[עריכה] אופני שימוש בצמחי מרפא
מיצוי- בעוד ישנם צמחים שניתן לאכול כפי שהם (כגון שום או גרעיני רימון), פעולת המיצוי הכרחית בחלק מהצמחים על מנת לאפשר לחומרים הפעילים שבצמח להיות זמינים לגוף האדם, וגם כאשר מעוניינים בחומרים המצויים בחלקי הצמח הקשים לאכילה כפי שהם. מיצוי ניתן לעשות בעזרת חליטה, הרתחה, השרייה ממושכת באלכוהול (טינקטורה), והשרייה בגליצרין או חומר דמוי גליצרין. שיטת המיצוי נקבעת בהתאם לקבוצות החומרים המצויות בצמח – ישנן קבוצות שנמסות טוב יותר באלכוהול בעוד אחרות נמסות טוב יותר במים, וכן בהתאם לחלק הצמח אותו ממצים וגודל חלקיו (טחון דק, כתוש, מגורר וכן הלאה). בעוד שרף למשל יצריך לרוב מיצוי ב-70% אלכוהול, מיצוי של עלים עדיף שייעשה לרוב בחליטה.
מינונים – חלק מהצמחים הינם רעילים או בעלי תופעות לוואי בלקיחה במינון גבוה או לאורך זמן, והמינונים המומלצים ללקיחה עבור כל צמח נקבעים בהתאם לכך. כדוגמה אפשר לקחת למשל את הצמח ליקוריץ (שוש קירח), שמכיל ספונינים, פלבנואידים, אמינים ואיזופלבנואידים. קיימות מספר השערות בנוגע למנגנון הפעולה שלו כנוגד דלקות, נוגד אלרגיה, מגן על הקיבה והתריסריון ויעיל במקרים של אי ספיקה של הורמונים אדרנוקורטוקיאודים, אך שימוש ממושך בו או ריכוז גבוה מדי עלול לגרום לאגירת נתרן, איבוד אשלגן, בצקות ועליה בלחץ הדם. לפיכך, המינון המומלץ הוא לא יותר מ-5 עד 15 גרם של שורש טחון או כתוש ליום, או לחלופין חליטה של 2 עד 4 גרם בכוס מים, שלוש פעמים ביום, כאשר משך הטיפול באם הוא נעשה ללא השגחה רפואית לא יעלה על 4 עד 6 שבועות[18].
תנאי ספיגה – ישנם צמחים ובעיקר קבוצות חומרים המצויות בצמחים שמצריכות סביבה מסוימת על מנת להיספג כראוי בגוף, או שנדרשים תנאים מיוחדים על מנת שיגיעו לסביבה בה נדרשת פעולתם. כך למשל, ישנם חומרים רבים בצמחים שאינם עוברים את מחסום הדם-מוח (blood-brain-barrier); ישנם חומרים שדורשים רמת חומציות מסוימת בקיבה על מנת שיגיעו למחזור הדם (למשל, החומר הפעילLevadopa המצוי בפול (Vicia faba) או ב-Mucuna pruriens, שמצריך להוריד את רמת החומציות ל-5.5 ph) וכן חומרים שנספגים במלואם רק בנוכחות של חומר אחר, כגון כורכומין (החומר הפעיל בכורכום), שנספג באופן מיטבי בנוכחות פלפל שחור חריף, פלפל אדום חריף או ברומלין.
[עריכה] מונוגרף
מונוגרף הוא תיאור של הצמח בשימושיו הרפואיים. מונוגרף על צמח יכלול את שמו הלטיני, שמותיו המקובלים בשפה, תיאור הצמח (השתייכות בוטנית, מקום גידול, מין וחלקים למאכל), מרכיבים וחומרים, פעילות הצמח, התוויות ומינון מקובל. ישנם מונוגרפים הכוללים גם שימושים מסורתיים בצמח, שילובים מקובלים עם צמחים אחרים ומחקרים בולטים שנעשו עליו.
[עריכה] צמחי מרפא של ארץ ישראל
בארץ ישראל גדלים כ-100 מינים של צמחי מרפא מקומיים שנחקרו וידועים בשימוש במסורות שונות. על כך נוספים מינים רבים שהם פליטי תרבות, פולשים וכאלו שלא נחקרו אך מקובלים כתרופות במסורות עממיות מקומיות. שימושים מסורתיים בצמחי מרפא של ארץ ישראל ניתן למצוא כיום בקרב עדות ישראל השונות, הבדוואים, הדרוזים, הצ'רקסים, הערבים המוסלמים והערבים הנוצרים[19].
עוזרר קוצני – מין ממשפחת הורדניים שהיה מקובל עוד ברפואה העממית ביוון, ונכלל כיום בפרמקופיאה הבלגית, הצרפתית, הגרמנית והפולנית כתרופה ללב[20]. מחקרים מודרניים שנעשו על מין זה, מצאו בו פעילות נוגדת חמצון[21] ויכולת הטבה בחולים עם בעיות לב, לחץ דם וחרדה[22].
צמחי מרפא של ארץ ישראל שנזכרים כמעט בכל ספרות התרופות מימי הביניים הם החבלבל הרפואי ואבטיח הפקועה. שניהם שימשו בעיקר כמשלשלים חזקים, ותאמו את תפיסות הרפואה המקובלות אז לפיהן אחת הדרכים העיקריות לשמירה על הבריאות היא התנקות מחומרי פסולת[23]. החבלבל, שכעשרים מינים שלו גדלים בר בארץ, נחקר ונמצא יעיל בהקשר של סרטן[24]. המין Convolvulus pluricaulis, שנפוץ ברפואת האיורוודה, נמצא כמשפיע על תהליכים עצביים[25] ועל אולקוס[26].
גם הזית נחשב לאחד הצמחים הבולטים והנחקרים הגדלים בארץ ישראל. שמן הזית, שהשימוש בו ידוע מזה 6000 שנה, נמצא במחקרים כיעיל למערכת העיכול, הלב וכלי הדם, לריכוך העור, לשמירה על כושר מנטלי ועוד[27]. עלי הזית משמשים אף הם כצמח מרפא, ברפואות מסורתיות ומודרניות. ברפואה העממית, עלי זית כתושים משמשים לריפוי פצעים, ומרתח מהעלים – להורדת לחץ דם והורדת סוכר[28]. מחקרים מודרניים מוכיחים שבעלים אכן ישנם חומרים שמורידים הן לחץ דם[29] והן כולסטרול מסוג LDL (הכולסטרול המזיק)[30] ויעילים למחלות אחרות.
ממשפחת השפתניים – רוזמרין רפואי, שאופייני לצמחיית הים התיכון, מכיל נוגדי חימצון חזקים ומשמש ברפואה המסורתית בשימושים שונים ביניהם המרצת דם, חיזוק השיער, שיפור הזיכרון ומצב הרוח, ועוד[31]. הודות לשימושיו המסורתיים הרבים נחקר צמח זה, ונמצאו בו חומרים כמו קרסונול, שמגיעים למוח ומשפיעים עליו[32] . מרווה – המין מרווה משולשת, מרוות ירושלים ומיני מרווה אחרים גדלים בר בארץ ונפוצים בשימושים רפואיים ותזונתיים רבים בקרב ערביי הארץ, שמכנים את הצמח מארמייה (مرمية ). במרווה הרפואית, שהיא מין אחר הגדל בר באירופה ונחשב מסקרן עבור חוקרים רבים, נמצא מספר גבוה של חומרים פעילים, חלקם מצויים גם במרווה המשולשת. חומרים המצויים במרווה נמצאו במחקרים כיעילים לשיפור הזיכרון והריכוז[33][34]. האזוב, שמוזכר כבר בתלמוד כתרופה נגד תולעי מעיים ומופיע גם בכתבי הרמב"ם, הוא אחד מצמחי המרפא הבולטים במסורות העממיות המקומיות (אצל הערבים, יהודי תימן, יהודי צפון אפריקה) ונמצא במחקרים שונים כיעיל לטיפול בפטריות, נוגד חיידקים ואף משפיע על המוח. הרימון המצוי הוזכר אף הוא בכתבי הרמב"ם כעוצר שלשול ומרפא בעיות בטן אחרות, ומחקרים מודרניים מצאו בו נוגדי חמצון חזקים וחומרים אחרים. צמחים נוספים שאופיניים לאזור והוכחו כיעילים במחקרים שונים, קליניים ומעבדתיים, הם בין היתר: שיח אברהם, פטל קדוש, פרע מחורר. מלבד צמחים האופייניים לאזור, ישנם צמחים שמגודלים בישראל בתנאי גידול מיוחדים ובמטרה להימכר כצמחי מרפא, למרות שאינם אופייניים לאזור. כמקובל בעולם, מגדלים של צמחי מרפא בישראל שולחים את תוצרתם בקביעות לאנליזה במעבדה על מנת לוודא שאחוז החומרים הפעילים בכל צמח אכן תואם את הסטנדרטים הנדרשים. חלקם מגדלים את הצמחים בגידול אורגני.
[עריכה] צמחי מרפא והרפואה הקונבנציונלית
ברפואה הקונבנציונלית קיימות תרופות רבות שמופקות מצמחים ונמכרות כתרופות מרשם בבתי מרקחת, למשל צמח ההרדוף הרעיל ביותר, המשמש להפקת תרופה לאי ספיקת לב. במקומות רבים בעולם קיימת אינטגרציה בין תרופות ורפואה 'קונבנציונלית' לבין השימוש בצמחי מרפא, ובתי חולים בסין, בגרמניה ובמדינות אחרות מטפלים בחולים במחלקות השונות בשיטות משולבות ומשלימות. המצב בישראל שונה, והרבליסטים אינם מהווים חלק אינטגרלי מצוותים של בתי חולים ומרפאות, אלא מטפלים באופן פרטי. בנוסף, רופאים קונבנציונליים רבים, בישראל ובמדינות נוספות, אינם מכירים כלל ביעילותם של צמחי המרפא ובשימושים שניתן לעשות בהם למטרות ריפוי ומוסרים מידע מוטעה או לא מדויק כשהם נשאלים על צמחים, ובמקרים מסוימים גם על תוספי מזון ותזונה. הטענה העיקרית המועלית על ידי אנשי מקצוע מהרפואה הקונבנציונלית היא שמוצרי המדף המשווקים כצמחי מרפא ונצרכים על ידי הציבור, אינם עוברים תהליכים נאותים של בקרה וסטנדרטיזציה[35]. כך נוצר מצב בישראל ובמדינות אחרות של שני מחנות כביכול, הרפואה הקונבנציונלית מול הרפואה האלטרנטיבית שבה נכללים צמחי המרפא וההרבליסטים, למרות שרוב החוקרים והמטפלים בתחום של צמחי מרפא מגיעים כיום מתחומים מדעיים כגון כימיה, בילוגיה, מדעי התזונה ובוטניקה, ואינם דומים לקוסמים או מכשפים שהרפואה הקונבנציונלית נוטה לראות בהם.
[עריכה] הצהרת בייג'ינג
בנובמבר 2008 נערך כנס של ארגון הבריאות העולמי (WHO) בנושא רפואה מסורתית, ובו ניתנה הצהרת בייג'ינג. במאי 2009 אושרה ההצהרה על ידי כל המשתתפים באסיפה הכללית של ארגון הבריאות העולמי[36]. ההצהרה מסכמת את עמדתן של המדינות החברות בארגון הבריאות העולמי בכל מה שנוגע לרפואה המסורתית, שמכונה גם אלטרנטיבית, עממית או משלימה. עיקרי ההצהרה: יש לכבד, לשמר, לקדם ולהנגיש את הרפואה המסורתית, באופן נרחב והולם. הממשלות הן האחראיות על בריאות הציבור ולכן עליהן לקבוע תקנות וסטנדרטים ולהסדיר במערכת הבריאות את השימוש בתרופות מסורתיות כך שיהיה הולם, בטוח ויעיל. מתוך הכרה בהתפתחות המושגת במדינות בהן שולבה הרפואה המסורתית במערכת הבריאות הלאומית, ההצהרה קוראת למדינות שעדיין לא עשו כן לנקוט יוזמה. יש לפתח ולחקור, תוך שיתוף פעולה בינלאומי, צמחים ורפואות מסורתיות. על הממשלות להקים מערכי הכשרה, הסמכה ורישוי של מתמחים ברפואה מסורתית. יש לחזק את הקשר בין הרפואה הקונבנציונלית והמסורתית, ולהקים תכניות הכשרה נאותות לעוסקים ברפואה ציבורית, סטודנטים לרפואה וחוקרים[37].
[עריכה] צמחי מרפא פופולאריים
מספר צמחים זכו למחקרים רבים והפכו מצד אחד מוכרים בקרב הציבור הרחב ומצד שני זכו לביקורות לא מעטות. ביניהם ניתן למנות את האכיניציאה, הפרופוליס, הפרע, הסמבוק השחור ועוד כמה אחדים. בשל מעורבותם של גורמים שיווקיים בעלי אינטרס כלכלי, ישנם צמחים שנחקרים יותר, משווקים ביותר אגרסיביות ודובק בהם הדימוי של מעין 'תרופות פלא' מודרניות. כיוון שצמחים אלו נמכרים כתוספים או כמאכל, ללא צורך במרשם, מינוני החומרים הפעילים הקיימים באותם מוצרים המיועדים לכולם אינם תואמים את המינונים המומלצים במקרים בהם קיימת בעיה רפואית אמיתית, וכך נוצר מצב שמצד אחד צמחים ששווקו כמוצר בעל יכולות מוכחות ובדוקות, אינם עונים על הציפיות. מהצד שני, בשל היעדר אחריות בשימוש, ישנם מקרים של לקיחת כמויות מוגזמות עד כדי הופעת תופעות לוואי. הדרך הנכונה והיעילה ביותר לצרוך צמחי מרפא כטיפול וכמניעה לבעיות ומצבים בריאותיים היא על ידי ליווי של איש מקצוע, הרבליסט מוסמך.