בחודש יוני, שנת אלפיים וחמש, בשעה חמש לפנות בוקר, שמעתי מעל כתפי השמאלית קול צעיר וצלול אומר 'שלום אימא', וחשתי כף יד נוגעת לא נוגעת בכתפי.
הסתובבתי וראיתי צעיר בשנות השלושים לחייו, קומתו ממוצעת ושערו החום והחלק נופל על מצחו, וכעין גלימה לבנה עוטפת את גופו הספורטיבי.
חיכיתי שיפתח בשיחה אך הוא שתק. לכן שאלתי אני 'ראשית מה שמך?' והוא ענה לי מיד שמי יאיר-מאיר וזהו התרגום הקרוב והנכון ביותר של שמי לעברית.
התפלאתי מאוד, מטבע הדברים אם הוא קורא לי אימא, אנחנו דוברים באותה שפה.
כשומע את מחשבותי המשיך ואמר 'במימד -אחר, במימד מקביל' ושוב חזר ושתק.
קשה לומר שההסבר הקצר הזה סיפק את סקרנותי אך לפני שהצלחתי לשאול עוד שאלה, שמעתי בחלל קול-כרוז מכריז בזו הלשון 'זה הבן כלתה אליו נפשך','זה הבן כלתה אליו נפשך'.
מיד חשתי התנגדות עצומה, ההכרזה הזאת המעיטה מערכם של הבנים שילדתי וגידלתי.
מכיוון שיאיר נעלם לפתע, קראתי בקול גם אני 'יאיר עלי ללבן אתך כמה עניינים, ובאיזו שפה אתה סוף, סוף מדבר?', מיד שמעתי את קולו עונה לי ובמילה אחת ' אצטקית ', ולא הוסיף הסבר, לא על הופעתו ולא על העלמותו . שבוע לאחר מכן התגלה מכיוון כתפי הימנית הפעם, בחור צעיר דומה ליאיר-מאיר, פרט לשערו שהיה מסולסל ובגוון כהה יותר. בגדיו היו תואמים יותר לתקופתנו, הוא הציג את עצמו לפני בשם 'תום' ואמר שהוא גלגולו העתידני של 'יאיר-מאיר' ואף שאינו בני יהיה מעין דודן רחוק של 'יאיר-מאיר'. התסבוכת המשפחתית הזו, ומשמעותה נשארו בלתי מובנים עבורי עד היום .