איזה ימים הזויים עוברים עלי. עליות וירידות מטורפות מקצה לקצה ואין בי מנוח לשניה. אין יום ואין לילה. לא יום חול ויום חג. הכל רצף אחד ארוך ומתמשך של התנסויות חיים שלא נגמר. רגע אחד אני משחקת בתפקיד אמא ובשניה שאחרי כבר לא. משוטטת לי ילדת אש אוויר קטנה בעולם הגדול ותרה אחרי איזה "מבוגר אחראי" שירצה לדאוג לי לאדמה ומים. אין. אם אין אני לי – מי לי? . רגע אני כאן בעולם החלום ובמהירות שיא אני שם – בעולם האמיתי.וכמה המרחק בין העולמות קרוב. איזה צחוק זה שכל המדענים מודדים את המרחק לפי קנה מידה של שנות אור.

חחח.. הזוי. זה אפילו לא רסיס יחידת זמן לינארי, רטט בין מיתרים. בחירה תודעתית. כאן. שם. היית וכבר לא. הולכת ובאה. כמה זמן אתם חושבים שלוקח לעבור ממצב תודעתי של כאן לשם. אני מזפזפת בין הערוצים בקלילות ובמהירות שבני אנוש מדענים לא מסוגלים למדוד. רגע אחד אני גבר שחי בגוף אשה ואז מגיעים ההורמונים שלפני המחזור וממוציאים אותי מאיזון ופתאם הדפקט הנשי הרגשי הזה משתלט לי על הבחירות. מי נתן לך הרשאה לנהל אותי ככה? קישתא. נעול. אני לא בבית. רגע אחד אני על פראנה ורוחות החמסין מלטפות אותי ברכות ופתאם בן רגע רוחות השינויים מתחלפות ומתהפכות ,מביאות איתן גשם וקור ודחף למרק חם ואוכל ביתי גשמי ואני מוצאת עצמי אוכלת מקופסאות שימורים כמו ביזונית. רגע אחד נודדת לי ברחבי הארץ ונהניית מנפלאות הבריאה עם בני הצעיר עושים מדורה ביער ולמחרת אני נוחתת חזרה בבועת החללית הוירטואלית המנותקת שלי בבית שינוי תודעתי. רגע אחד אני משחקת לי בקלילות במרכז הבמה שלי, מדלגת בשמחה עם האש והאוויר שלי בריקוד צמוד -רק אני והבדידות -בתשוקה לוהטת, ושניה אח"כ כל הסצנה מופסקת באמצע ו… רגע… רגע… קאט… הלו? מי שם? קולו נעלם כלא היה… זה לא הסרט הזה שהייתי בו אתמול ב 3 בלילה בשיחה עם איש אש אדמתי ? אני שוב הוזה? לא ייתכן, אני יכולה להישבע שהייתי שם באולם החשוך ההוא כשהוקרן הסרט הזה על אנשי האדמה הנחמדים,שמעתי קולו בצד השני של הקו, הוא היה אנושי לגמרי, בחיי.והוא הקשיב לי. הוא ממש התקשר אליי מרצונו החופשי וביקש להקשיב לי. ויותר הזוי מהכל זה שגם אני הקשבתי לו. אשכרה הקשבתי. הוא התנצל שטעה בהערכה שלו אותי ולא התייחס אליי ברצינות הראויה ואלו חלקים שלו, רק שלו, ואין לזה קשר אליי. אני בסדר. ככה. שמעתם? אני בסדר. קול מהעולם החלום מתקשר אליי ב 3 בלילה ואומר לי שאני בסדר. זה סדר זה? משהו פה ממש אבל ממש הפוך. שוב אני עם ההזויות שלי. זה בטח חלום. לא, זה אמיתי. רגע… רגע… נעמה, תחשבי בהגיון: איך זה יכול להיות אמיתי אם זה קרה בעולם החלום? הרי הכל כאן זה אשלייה. אה. נכון. נרגעתי. זה רק משחק.
רגע… קאט… תעצרו הכל… אני יורדת. לא מתאים לי רכבת ההרים הזו, הכל הפוך כאן. מה קורה פה? מי האחראי למען השם? אה, נכון, ה"שם" כבר לא אחראי יותר על שום דבר ממה שקורה כאן… זה הכל אנחנו בני האנוש המשוגעים שמאבדים את הדעת ומנהלים כאן את העניינים לפי שיקול הדעת העצמאי שלנו. ככה זה נראה כשיוצרים יש מאין בעולם האמת. עסוקה כל כולי בעיצומו של כאוס תהליך הבריאה של סדר חדש במחנה במידברן. ותוך שניות, שניות, הכל מתפורר ומתאדה. רגע… רגע… אבל היתה פה קצת אדמה והיו קצת מים, מעט, אבל היו, יכולה להישבע שבראתי אותם, היו כאן, בחיי. לאן הכל התאדה? האש שלי שוב שרפה הכל והשאירה הכל חרוך. לא יכולה אפילו לכתוב אדמה חרוכה כי התפוגגה לי כל האדמה, כמו גרגירי חול זהובים שזולגים בין האצבעות, אותו חול מהשעון, נו- זה שבשעון החול, זה שתכף ייגמר.
נגמר. תם זמני.
טו… טו… טו…
נותק הקו.

דילוג לתוכן