שיטת גרינברג
בטיפול, האדם מגיע למטפל ומוסר לו את האחריות להעברת הסימפטום. המטפל מתייחס רק לסימפטום, נותן תרופה או טיפול מתאים בכדי להעביר את הסימפטום וזה בד"כ עוזר והסימפטום נעלם. מכיוון שהטיפול לא עוסק בגורמים להיווצרות הסימפטום לאחר תקופה הוא חוזר באותו מקום בעצמה חזקה יותר, או במקום אחר בגוף. האדם שוב סובל ושוב צריך את המטפל. דרך הטיפול אינה שימושית עבורו והוא לא יכול לעשות כלום לשיפור מצבו.
נוצרת תלות בין המטופל לבין המטפל או התרופה.
לדוגמא, ימית סובלת מחרדות. תמיד הייתה טיפוס לחוץ והתרגלה לחיות עם הלחץ. כשהחלה עבודה חדשה גבר הלחץ והחלו להופיע דפיקות לב מואצות. גם לאחר שהתאקלמה בעבודה המשיכו דפיקות הלב המואצות ובהדרגה החמירו והופיעו עם לחץ בחזה וקשיי נשימה. ימית הלכה לרופא וקיבלה כדורי הרגעה. הכדורים אמנם מרגיעים אבל אינם מטפלים. כשימית תפסיק לקחת את הכדורים החרדה תחזור.
במצב כזה האדם חסר אונים מול הסימפטום. אין לו כלים להתמודד איתו אלא לקוות שבחר מטפל טוב ותרופה מועילה.
בתהליך למידה ההסתכלות על סימפטום היא כאל איתות מהגוף שמשהו לא מתנהל כשורה וכדי להשפיע על הסימפטום אני צריך/ה ללמוד על "תקיעות" בהתנהלות שלי ו"לזוז". האדם הופך ממטופל לתלמיד, לומד תשומת לב לגוף ואיך מה שעובר עליו בחיים בא לידי ביטוי בגוף.
איך הלחץ משפיע על החיים? מה מונעת ממנה החרדה לעשות? איך היא מנהלת לה את החיים?
השלב הראשון הוא להכיר את הסימפטום, לדעת עם מה מתמודדים. לתאר איך הוא מופיע ומתי, במטרה ללמוד איך אני מייצר/ת אותו.
- באיזה איבר הסימפטום ומהי התחושה. איך מתבטאת החרדה-מועקה בחזה?נשימה?…
- תחושות באיברים נוספים בגוף בזמן הופעת הכאב. האם יש חנק בגרון? כאבי בטן?
- התנהגות קבועה בזמן הופעת הסימפטום, מה עשיתי או נמנעתי מלעשות מאז הופעתו. לדוגמא, לא נשאר/ת לבד? אוכל/ת יותר?
חשוב להקפיד על תאור ולא להיגרר להסברים. ההסבר נותן לסימפטום לגיטימציה. כשמסבירים ומבינים למה כואב לא מחפשים פתרונות.
קשה לי לנשום כי אני בלחץ. יופי, עכשיו כשאני יודעת למה קשה לי לנשום זה יכול להמשיך. לעומת- מה אני מרגישה כשקשה לי לנשום? קשה לי להכניס אויר, הגרון שלי מכווץ, ויש תחושת מועקה בחזה.
השלב השני הוא הקניית כלים לעבודה עם הגוף.
למשל, בעבודה עם חרדות- ללמוד לייצר את הסימפטום.
התיאור של הסימפטומים שמופיעים בזמן החרדות מאפשר ללמוד איך אני מייצר/ת אותם ולהתאמן לייצר אותם.
שמתי לב שכשיש לי תחושת חרדה אני כמעט ולא נושם/ת ואני מכווץ/ת חזק את השרירים באזור הסרעפת. כשאני אתאמן אני אעצור את הנשימה ואכווץ את השרירים באזור הסרעפת וזה יגרום לרמה מסוימת של לחץ.
צפוי שתהיה התנגדות ליצר סימפטום בזמן שהרצון הטבעי הוא שלא יהיה. המטרה היא לשלוט בסימפטום. אם אני יכול/ה לגרום להופעת הסימפטום, אני אוכל גם לגרום לו להעלם. ובעתיד, כשיופיע הסימפטום, אני לא אהיה חסר/ת אונים מולו ויהיה לי הניסיון והכלים להתמודד איתו.
אני אתאמן בנשימה לחזה ובכווץ והרפיה של אזור הסרעפת כדי שכשתופיע החרדה תהיה לי יותר שליטה על הנשימה שלי ועל האזור המכווץ. אני אלמד שכשאני נושמת לחזה בזמן התקף חרדה זה מקל על הלחץ.
אימון
חשוב להקפיד להתאמן, לתחזק את הגוף. לא מספיק לדעת את התרגילים, חשוב להתמיד לבצע אותם. להרפות את שרירי הסרעפת אומר לכווץ ולהרפות שוב ושוב כדי להחזיר לשרירים את האלסטיות והגמישות שלהם וכל פעם להגיע לרמת הרפיה עמוקה יותר. רמת תשומת הלב לגוף מתחדדת ככל שמתאמנים. האימון חשוב לגמישות ותחושת החופש בגוף ולא מפסיק כל עוד הגוף חי.
דרך צלחה!
הדס עין-דור
מדריכה בשיטת גרינברג בוגרת מסלול תנועה בקבוצה ביפו
טלפון: 052-3773-226