Home » תקשור

ערב. ובאפלולית החדר נגלה לעיני מסך

Submitted by
שמיים

ח ז י ו ן פברואר 2008–04–24
פרק א.

ערב. ובאפלולית החדר נגלה לעיני מסך, עליו מוקרן סרט שעלילתו ההזויה מתפתחת מתמונה לתמונה.

ואת עצמי אני רואה שם. פעמים משתתפת ופעמים צופה בו מהצד: הנה אני עומדת על דרך עפר רחבה, לפני משתרע שדה קצור. האדמה כולה מכוסה עשב יבש. לרוחב השדה בחלק הקרוב אלי, נראה פס אור צר. אני נעה קדימה ובצעד קל עוברת את הפס. בעודי חוצה, נצמדות אל גבי זוג כנפיים גדולות, ואני מבינה שהן הושאלו לי לזמן קצר בלבד. הכנפיים טופחות באוויר בקצב אחיד, נושאות אותי מעלה, מעלה.
אני מביטה מטה אל האדמה, ורואה בגבול השדה ערמת בגדים זרוקה, שהצבע האדום שולט בה. לידה פרושת שרוולים מונחת חליפה ריקה מתוכן. אין רוח ואין תנועה, רק תמונת נוף מוזרה וקפואה. אני מסיטה עיני ממשיכה להתרומם, ונעשית מודעת לגופי ההופך שקוף יותר ויותר, בתוך ראשי אני שומעת את האטת תקתוק המחשבות. למרות השינויים האלו אני מרגישה צלולה ובטוחה מתמיד. דמותו של סבא יצחק, מותו הקליני וחזרתו לחיים מבזיקה לנגד עיני. ”רק אל תהססי כמו בפעם הקודמת” לוחש קולו באזני. אין לי שהות לברר מה פשר דבריו, כי כבר אני עפה קדימה והלאה משם, אל הררי עננים לבנים שהופיעו ממש לפני. הכנפיים נתלשות מגבי עפות עצמאיות, יורדות אל האופק ונעלמות. לימיני קרן-אור אלכסונית יורדת, נראית כממתינה לי, אני נאחזת בה קלות ומתקדמת אל מסת העננים המשתנה ללא הרף, צבעה האוורירי הופך ירוק ושוליה כחול בוהק. אני צפה לקראתה כחלקיק מואר וגבוה, הנע בדייקנות אל מקומו הנכון. עדרי העננים המלוכדים, סופגים אותי אל קרבם. אנו מתרחבים, עוברים ומדלגים אל ”הצלילות השמימית של אין גבולות”. ואילו אני הצופה, נותרת בוהה אל מול המסך שהתרוקן.

פרק ב.

המסך נמלא עכשיו קווים קצרים וזקופים. ואני המתבוננת מבחוץ מתמקדת באחד מהם, מיד משנה הקו את צורתו גדל ומתנפח, מסתיר את הקווים האחרים והופך לשפופרת הנפתחת כמגילה, עליה שטה לה שדרה סימטרית ביותר, לאורכו של שביל הנקי מרבב, מזדקרים עמודים דמויי עץ שראשם נקטם. משני צידי השדרה, תחת מעטה ערפילי קל, נראים גנים ירוקים מנוקדים באודם פרחוני. חלקת אדמה מעובדת בקפידה, שניתקה ממקומה, שיחררה את תודעתה ועלתה למרומים להתחכך בעננים. עודי מביטה וכבר נגללת היריעה אל תוך השפופרת, ושבה למקומה כקו בין קווים. אני מסתכלת בקו אחר המשתנה גם הוא למעין גליל, הנפתח כקלף, ממנו בשקשוק וצפירה פורצת קדימה רכבת. יוצאת ממסגרת המסך ונמוגה באוויר. הגליל מצטמצם והופך לקו במסך. אני מחליטה להסתכל מזווית אחרת, לבודד קו יחיד דרך ראייה צדדית. אך הקו החדש שוב גדל ומשתנה כקודמיו ונפער לרווחה, עליו נראה איש זקן יושב על שקים מלאים וחתומים בתוך כרכרה פתוחה, ידו הימנית אוחזת מקטרת, ופיו חסר השיניים קורא לאוחז במושכות lead the way Tom” ” האוחז במושכות מחייך ומותח אותן על גב הסוסים, הסוסים פותחים בדהרה, מושכים אחריהם את הכרכרה פונים אל אמצע המסך ונעלמים בתוכו. אפשר לשמוע את חריקת גלגלי הכרכרה גם בהעלמה. יש עומק למסך אני חושבת בפליאה, בעוד התמונה נטמעת בו. ודלת קטנה מופיעה במסך ונפתחת קמעה. תזוזה החלה להתרחש, כשכל הקווים עוזבים את מקומם ועוברים בטור מסודר דרך פתח הדלת. אני מביטה בשורת הקווים הנעים הנראים לי מוכרים במקצת, ומנסה להבין, האם הם סמלים או ציוני דרך עבורי. ואז בבת- אחת, להרף-עין בלבד, חודרת ראייתי דרך כל הזמנים, ואני נזכרת במשמעותם של הקווים, המכילים תמציות-חיים, שהוקצו לי לאורך התקופות השונות, ובכל הגלגולים שחוויתי ועוד אחווה. מלים קופצות אל תוך מוחי, ומתנגן בי המשפט ”סך כל הקיים בי משתמר, באורו של המניע הראשון”, ”סך כל הקיים בי משתמר לנצח, באורו של המניע הראשון”. הרגע תם. המסך נגלל כלפי מעלה. ואני לאט נשמטת אל פני האדמה.

Leave a comment

Add your comment below. You can also subscribe to these comments via RSS

Be nice. Keep it clean. Stay on topic. No spam.

You can use these tags:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong> 

This is a Gravatar-enabled weblog. To get your own globally-recognized-avatar, please register at Gravatar

Why ask?

חדשות מקטגוריות אחרות »